בן חנה ומשה, ממתיישבי כפר ויתקין, נולד ביום ב' בניסן תרפ"ה (27.3.1925) ברחובות. שייקה סיים את בית-הספר המקומי, עבד במשק הוריו והתמחה גם כמכונאות ובנהגות. היה צעיר תוסס, מלא מרץ וחדוות-חיים. במחזור הגיוס הראשון של הפלמ"ח התאמן לקראת הבאות, השתתף בכל הסיורים והאימונים הנועזים, וגם בשובו הביתה המשיך בשירות אחרי ימי-עבודה ארוכים ומייגעים. שייקה היה בעל ידיעות רבות, בקי בספרות, ומדריך-נוער בעל השפעה רבה במושב ובסביבה.

משהחלה מלחמת-העצמאות גויס גיוס מלא כנהג במשטרת גוש תל מונד, ומפברואר 1948 ואילך - באחד מגדודי הפלמ"ח. שירת כנהג משורין בליווי שיירות בכביש תל-אביב-ירושלים. אחר-כך - בשיירת-התגבורת האחרונה שיצאה מירושלים לגוש עציון. בדרכה חזרה לירושלים הותקפה השיירה ליד נבי-דניאל ורבים מאנשיה נפלו. שייקה נחלץ מהמלכודת, הצליח לפרוץ דרך חזרה לכפר עציון ושם נשאר עם יחידת הפלמ"ח בין מגיני הגוש. ביום נפילת הגוש נשאר בחיים ולפני לכתו בשבי עם השרידים הספיק עוד למסור על-ידי חברה מכתב קצר להוריו, שכתב ברגעים האחרונים. הוא הרגיע את הוריו וכתב: "אני מלא תקווה, מרגיש איתן ברוח ובגוף. אמא, אל תהיי נרגשת, קבלי את הדברים כמו שהם. זהו גורלנו. מלחמה לנו בארץ לתקומת העם". ולהלן, בתוספת מיוחדת: "לבני הכפר אני מוסר - נקמו את דם כל חללינו וחברינו". אף-על-פי שנוכח לדעת כי שוב אין למנוע את הכניעה וההליכה לשבי, לא השלים עם המצב וברגע האחרון עוד ניסה לפרוץ את המצור ולהגיע לירושלים, להזעיק תגבורת ולנסות להציל את המערכה הנואשת. הוא השתלט על נהג ערבי באמבולנס של הלגיון ובאיום ברימון-יד הכריח אותו להסיעו לירושלים. בדרך נתקלו במחסום ערבי, התפתח קרב שבו נפצע קשה והובא לבית-החולים שבמגרש הרוסים בירושלים. למחרת, אור ליום ז' באייר תש"ח (15.5.1948) מת מפצעיו. נקבר בבית-הקברות בסנהדריה.

ביום ט' במרחשוון תשי"ב (8.11.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.